התופעה של אלימות כלפי נשים במשפחה קיימת כבר מאות שנים אולם המודעות הציבורית לתופעה בעולם החלה רק בראשית שנות השבעים של המאה העשרים. כמו בחלק לא מבוטל מן התופעות השליליות בחברה, קרה הדבר הודות לפעילותם של ארגוני נשים בעיקר לא מוסדיים בהבניית הבעיה כבעיה חברתית. ידוע כי אלימות כלפי נשים אינה נחלת חלקים מסוימים של האוכלוסייה. הגבר האלים יכול להיות בכל גיל, השכלה, עדה או מצב סוציו-אקונומי. ידוע אף כי האישה המוכה יכולה להיות מכלל רבדי האוכלוסייה. עובדה נוספת ידועה. על מנת לשרוד במערכת הזוגית, נשים מוכות מפתחות מנגנוני הגנה שונים. אחד ממנגנונים אלו הוא מנגנון ההכחשה. האישה המוכה עושה הפרדה בין הגבר שאוהב אותה ובין הגבר שמכה אותה. מנגנון נוסף הינו מנגנון הרציונליזציה – באמצעותו האישה מעמידה צידוקים והסברים הגיוניים לכאורה לעובדת היותה מוכה. מנגנון אחר מתבטא באימוץ תפיסת העולם של הגבר זאת על מנת לצמצם את רמת הסיכון להרגיזו.
ובכן, בכל הנוגע לשחיתות הפוליטית במקומותינו, החברה הישראלית דומה למעשה לאישה מוכה. כמו שאלימות כלפי נשים מאפיינת את כלל שכבות האוכלוסייה, נגע השחיתות הפוליטית אינו מאפיין מפלגה זו או אחרת. עם תום שלטון מפא"י, לימד המהפך הפוליטי בשנת 1977 כי תופעה זו היא רעה חולה של כלל המפלגות הפוליטיות. אף הסובלים הם מכלל רבדי האוכלוסייה – פועלים ובעלי הון, נשים וגברים, מבוגרים וצעירים, חילונים ודתיים. בדומה לסימפטום האישה המוכה, גם החברה הישראלית מוצאת לעצמה צידוקים מדוע ראשי השלטון יכולים להיות מושחתים. כפי שאישה מוכה עושה הפרדה תפיסתית בין שני גברים – האוהב והמכה, גם בחברה הישראלית קיימת הפרדה בין המנהיג עתיר הזכויות לבין המנצל את מעמדו לרעה. גם כאשר מדובר באותה דמות. מעשה חוות השקמים והאי היווני יכול להיסלח לאריאל שרון כי הלא מדובר בגנרל מגן עמו. הלא נכון הדבר גם לגבי משה דיין וגניבת העתיקות ולאחר מכן מכירתן למדינה? יש צורך להעלים עין גם ממעשי רבים אחרים – נתניהו, הנגבי, קצב, איציק מרדכי ועוד – כי הרי הם אוהבים אותנו ועושים – או לפחות עשו - הכל (כמעט) למעננו.
גם מנגנון הרציונאליזציה משמש נשים מוכות. הסברים וצידוקים מעמידה האישה המוכה לעובדת היותה הקורבן. ואף אנו כחברה, נוהגים בדרך דומה. קיימים צידוקים והסברים למכביר מדוע ההנהגה יכולה לגנוב מאיתנו ולפגוע בנו. "אל תחסום שור בדישו". התפקיד והסמכויות מעמידים בפני בכירינו שלל פיתויים שרק "עיוור" יכול להתעלם מהם (או טיפש). מה יקרה אם קצת יחמדו לעצמם?
גם במנגנון השלישי אנו עושים שימוש – אנו מאמצים את תפיסת העולם המושחתת בכדי להצדיק את המעשים. פראייר מי שלא לוקח לעצמו כאשר מתאפשר הדבר. ואנחנו הרי לא פראיירים.
עם זאת, קיים הבדל אחד מהותי. אלימות כלפי נשים זוכה בדמוקרטיות מערביות לגינוי ולחינוך שמטרתם לבער את הנגע. בעולם המערבי גם הפנימו שנגע השחיתות ראוי לגינוי ולביעור. אנחנו טרם הבנו זאת לא לגבי תופעת הנשים המוכות ובטח שלא בנוגע לשחיתות הפוליטית. ניתן לראשי השלטון להמשיך ולהכותנו ונמשיך לטעון כי לא קרה דבר ורק "נפלנו במדרגות".
